המשת"פים: יואל פלרמן, טל שביט, הלל פוסק
מו"ל שמצנזר את עיתונו ומתגייס למסעות ליקוק למפרסמים, אינו יכול
לפעול לבדו. הוא צריך עורך צייתן, מוציא-ומביא בשליחות הבוס
עדות אברהם פורת ז"ל:
לאחר פרישת אהרנוביץ ניסה פרומצ'נקו להחזיר אותי לעריכת העיתון, כאשר
מצידו הוא מציע לי תנאי עבודה שמבחינתי היו דמיוניים ממש - ומפתים עד
מאוד. אני מוכרח להודות שהיה לי קשה מאוד להתגבר על הרעיון להשתכר
יותר ממה שאהרנוביץ ואני השתכרנו יחד בתקופה המשותפת. דחיתי את
ההצעה... כי אחרי פרשות 'טורבו' ו'אוטו' אני משוכנע, שרק עורך שהוא גם בעל
שליטה בעיתונו יוכל לשמור על עקרונותיו עד הסוף.
...כעקרון, עורך צריך להיות חזק מאוד בשביל להציב עמדה חזקה כנגד
האינטרסים המסחריים, שלפעמים הם סותרים, של העיתון... עורך חייב להיות
בעל עמדה של בעלות בעסק עצמו.
___________________
עדות שלומי מושקוביץ, עורך מבחני הדרכים, על התנהלות מערכת "אוטו"
בשנה שלאחר נטישתי:
התברר שהמחסור בכתבים שיודעים להבדיל בין הנעה קדמית לאחורית הוא
כאין וכאפס לעומת רמת אלה שהוכתרו בתואר 'עורך' . תפקידם של אלה
התמצה במילוי גחמותיו של פרומצ'נקו. העיתון, שפעם הייתי קורא בשקיקה,
הפך להיות מקום שדי בושה לעבוד בו. השהייה תמוהה ל- 3 חודשים בפרסומו
של מבחן, בו הטלתי ספק באמינות הצהרת היבואן בקשר לטנדר שלו, גרמה לי
להתקשר בבהילות לאהרנוביץ ולבקש ממנו שיחזור כדי להציל את העיתון...
רוני נחשב בעיני כעורך עיתון רכב מעולה, דעתן, טוב, שיודע מה הוא עושה,
בעוד שעורך שגוייס אחריו לא נחשב על-ידי לאחד כזה, כאשר הוא בעצמו אמר
לי: 'תשמע שלומי, אני לא מבין שום דבר במכוניות' ...
___________________
לאחר שנה של כסאות מוזיקליים, ולאחר נטישת מושקוביץ (ראו פרשת מאזדה)
התמקמו בכורסת העורך של "אוטו" שני אנשים, יואל פלרמן והלל פוסק, עם
רוטציה ביניהם. במקביל אליהם התנהל גם טל שביט, פעם כעורך תכנית
הטלוויזיה של העיתון, פעם כעורך אתר האינטרנט שלו – והרבה כדובר של
פרומצ'נקו ומליץ יושר אדוק שלו בפורומים שנים. שלושתם הגיעו ל"אוטו"
מאותו מקום: מגזין האופנועים "מוטו" . בית-ספר לעיתונאות רכב? הבה נראה.
כשאדם בוחר לו מקום עבודה הוא אמור להכיר את חוקי הבית, בין אם זה
בית-משפט ובין אם זה בית-זונות. כשעיתונאי מוכן לעבוד תחת מו"ל שמצנזר
עיתון "מתוך התחשבות באינטרסים של מפרסמים" , הוא מוותר בכך מראש על
הזכות – והחובה - לעבוד לפי כללי האתיקה העיתונאית, על יושרה מקצועית –
ואולי גם על היכולת להסתכל במראה בבוקר.
את טל אני מכיר מצויין; את פלרמן הרבה פחות; את פוסק שטחית בלבד.
לא ממש טרחתי לעמוד על פועלם בשירות פרומצ'נקו; כשעוד היה צריך להכין
חומר לדיון בבוררות קראתי, פה ושם עלעלתי, לעיתים שמעתי. ואולם שני
דברים אני יודע: שמעולם לא היו ב"עמדת שליטה" בעיתון – ושההסטוריה
שלהם מנוקדת בכתמים שחורים. "עורך צריך להיות חזק מאוד בשביל להציב
עמדה חזקה כנגד האינטרסים המסחריים, שלפעמים הם סותרים, של העיתון",
סבור פורת. לא קיבלתי את הרושם, שדווקא השלישיה הזאת קורצה מהחומר
הזה. מאחר שאנשים אלה ממשיכים לעסוק בתחום וקיים סיכוי שתפגשו
בפועלם, חשוב שתדעו את הדברים הבאים. תקראו ותשפטו.
__________________
יואל פלרמן: 'מנוע מעולה'
אני מודה, אני המצאתי אותו. בעוונותי, אני הוא זה שנתתי לו את הג'וב הראשון
שלו בעיתונות הרכב הישראלית. זה היה עוד בתקופת "טורבו" כשפלרמן הציע
את עצמו כסגן-עורך, תפקיד חדש בעיתון. הוא הצטיין במתק שפתיים וכוח
שכנוע – והתקבל לעבודה ב- 1984 . מהר מאוד התברר, שהאיש לא ממש
מבין במכוניות וגם הכתיבה המליצית שלו די עלובה. הוא מצידו הבין, שמעמדו
בעיתון מתרופף ואז הראה פן אחר שלו: הוא הפך לשתדלן מטעם הנהלת
העיתון ורוכש המודעות שלו; למה שלא תתנהג בחוכמה, היה מפציר בי, למה
שלא תכתוב ככה, למה שלא תעשה מה שהמנהלים מבקשים...
תוך זמן קצר הבנתי עם מי יש לי עסק ואיחלתי לו הצלחה בהמשך דרכו -
במקום אחר. במקומו הבאתי את אברהם פורת. הוא נשאר איתי 9 שנים.
עם השם "טורבו" בקורות חייו, לא התקשה פלרמן למצוא עבודה ב"מוטו" .
במקור זה נועד להיות מגזין אופנועים, אבל בשלב מסויים הגיעו שם למסקנה
שהם יכולים להתחרות ב"אוטו" . שלא במפתיע, המגזין החדש, "רכב פלוס"
שמו, לא ניסה ולא התיימר להיות טוב יותר מ"אוטו" . הוא בחר בנישה מאוד
מאוד מסויימת: ליקוק ממוקד ליבואנים ש"אוטו" היה להם לצנינים. במילים
אחרות: "רכב פלוס" הציע פלטפורמת פרסום אלטרנטיבית ליבואנים שלא נהגו
לפרסם במגזין המוביל. התמורה המערכתית להצעה המגונה הזאת היתה
בוטה באופן מביך.
"רכב פלוס" קם בחודש מאי 1992 ונסגר עוד באותה שנה. כבר הגליון הראשון
שלו הראה את הכיוון: מכוניות אמריקאיות על ראש שמחתנו – מלוות במודעת
פרסומת של יבואן האמריקאיות, חברת המזרח, שלא פירסם אז ב"אוטו" .
אצלנו, אדון עיני, תקבל יחס שאתה לא מקבל בעיתון של אהרנוביץ, שיכנעו מן
הסתם יוצרי "אוטו פלוס" את היבואן הוותיק. עובדה, שהוא בחר לפרסם דווקא
בגליון הבכורה של עיתון אלמוני, שערכו אותו אנשי אופנועים ולא אנשי מכוניות.
כנראה שהיו לו סיבות טובות לא לראות בזה הימור.
ומי היו האנשים מאחורי "רכב פלוס" ? העורך היה טל שביט, עורך-המשנה היה
יואל פלרמן.
בשנת 1995 זינק פלרמן מעיתון האופנועים היישר למשרת עורך "אוטו" ("נסיון
קודם לא הכרחי"). לטענתו, מעולם לא טרח לקרוא את פסק-הדין בו נקבע
שהמו"ל החדש שלו מצנזר את העורך; לדבריו, כל סיפור הצינזור הוא המצאה
שלי; לגירסתו, לא מדובר בעניין הקשור לאתיקה עיתונאית אלא ב"סכסוך
אישי". אז מה הפלא שהסכים לקחת על עצמו את תפקיד העורך הנאמן.
על התנהלותו כעורך כתב פעם קורא של "אוטו" באחד הפורומים:
'אוטו' הוא הכי גדול והכי ותיק, אבל מתרחשות בו תופעות בעייתיות. כל מי
שראה את הבעלים, דני פרומצ'נקו, והעורך, יואל פלרמן, במחיצת אחד מיבואני
הרכב יכול היה להרגיש אותה. החיבוקים והנישוקים והקירבה הם הרבה יותר
מהמקובל בין עיתונאי למסוקר. זה יוצר תחושה לא נעימה, שכקורא אתה לא
ממש יודע מה קורה מתחת לפני השטח. מה שכן, יש רמזים מעל דפי העיתון.
פחות מבחנים השוואתיים שמעצבנים יבואנים...
בשנת 1999 החליף הלל פוסק את פלרמן בעריכת "אוטו" לתקופה של שנתיים.
את פסק הזמן ניצל פלרמן לפרסום כתבה על פורמולה 1 במדור הספורט של
עיתון "הארץ" . מה לפלרמן ולפורמולה 1 ? לא הרבה; לפי תוכן הכתבה, ספק
רב אם נכח אי-פעם במירוץ גרנד פרי. אבל בתחום התמחותו העיקרי, פרי
נסיונו ב"אוטו" , לא החליף החתלתול את חברבורותיו:
"המנוע המעולה של פיג'ו, " כתב פלרמן – ולא פעם אחת אלא פעמיים בקטע
אחד. בהחלט לא טעות כתיב.
7 שנים תמימות הסתובב לו המנוע של פיג'ו על מסלולי הגרנד פרי – והצלחה
אין. נהגים קיללו אותו, בעלי קבוצות נפטרו ממנו, עיתונאים הכתירו אותו כסמל
לכשלון; דבר אחד לבטח לא היה מנוע הפורמולה 1 של פיג'ו – "מעולה" . חוץ
מאשר אצל מי שהיה עורך מגזין הרכב הגדול בישראל.
- מה יכול לגרום לעיתונאי, שהוא גם ישר וגם מקצוען, לכנות מנוע כושל בתואר
"מעולה" ?
- מה עשה אותו "מעולה" בריבוע – הבורות המקצועית או הנורמה האתית של
פלרמן?
______________
על זכרונו החלש של העורך-לשעבר תוכל לקרוא גם בפרקים אחרים בסיפור,
אבל כנראה שהקטע הבא מייצג את השיא במחלת השיכחה הכרונית של
פלרמן (ציטוט מתוך חקירתו בבית-המשפט):
שאלה: אני לא העיתונאי היחיד שכתב שפרומצ'נקו ו'אוטו' נטלו שוחד, נכון?
תשובה: אני לא יודע.
ש: אתה לא יודע על עוד עיתונאי שהשתמש במונח שוחד כלפי 'אוטו' וכלפיך
אישית?
ת: לא. וכלפיי אישית – בוודאי שלא.
ש: אני רוצה להקריא לך קטע מהמוסף השבועי של עיתון 'הארץ' מיום 15.6.01
במסגרת טור שעוסק בתקשורת, מאת אביב לביא. אתה מוזכר שם בשמך.
כתוב שם על יחסי גומלין בין יבואנים לתקשורת, שיחסי הגומלין ביניהם הוגדרו
כשוחד.
ת: את זה אני מכיר.
ש: בתשובה לשאלה הקודמת אמרת, שאף עיתונאי לא השתמש כלפיך במלה
שוחד. זה לא היה אמת?
ת: שכחתי... הדברים האלה התפרסמו, למיטב זכרוני, כשהייתי בחו"ל, בהודו.
כשחזרתי קראתי את הדברים האלה אחרי שהפנו את תשומת-ליבי. פניתי
לאביב לביא.
ש: בנוסף לשוחד, מייחסת לך הכתבה הפרה של אתיקה עיתונאית, הונאה של
הציבור וכו' מעשים טובים. נכון?
ת: זה מה שכתוב שם.
ש: אתה או 'אוטו' ופרומצ'נקו הגשתם נגד 'הארץ' תביעת דיבה?
ת: לא.
ש: תבעתם התנצלות?
ת: אני תבעתי מאביב לביא אפשרות תגובה בטור שלו... הוא אמר שיש לו
בעיה עם זה והוא יפרסם את זה כמכתב למערכת וזה פורסם.
ש: התנצלות לא פורסמה?
ת: לא.
עיתון כמו "הארץ" כותב, שפלרמן והמגזין בעריכתו נטלו שוחד, הוא מנהל מו"מ
עם הכתב על פרסום תגובה, כותב מכתב למערכת – אבל תוך שנה-וחצי שוכח
מכל העניין. אשרי המאמין.
_____________________
טל שביט: 'לא הייתי קורא את אוטו'
הרבה כבוד היה לי לטל ולא הייתי כותב עליו בנשימה אחת עם פלרמן ופוסק,
אבל הוא זה שהתנדב להיות מליץ יושר קנאי ל"אוטו" ולפרומצ'נקו.
טל ערך מדור אופנועים מעולה ב"אוטו" , אבל היתה זו מיטת סדום מלאכותית.
בעידודי יצא טל לדרך עצמאית במגזין אופנועים חדש, "מוטו" שמו. כל מה שאני
יודע על עיתונות, אמר פעם טל, למדתי מרוני. ובכן, לא בדיוק.
ב"מוטו" התפרסם בתחילת דרכו מדריך לרכישת אופנועים חדשים, במתכונת
דומה לזו שב"אוטו" , עם חוות-דעת וביקורת, כמו שצריך. והנה תוך זמן קצר
נעלם לו המדריך מעל דפי "מוטו" ונשאר מדריך לאופנועים משומשים בלבד.
מישהו ב"מוטו" לא עמד בלחץ יבואן מפרסם.
ההרפתקה הפיננסית של טל האופנוען עם "רכב פלוס" כבר לא הפתיעה אותי;
אינך יכול לאבד פעמיים את בתולי האתיקה העיתונאית. גם הפעם השלישית
לא יכלה להפתיע. "מוטוקאר" , אתר הרכב של המגזין "הגה" , החליט לחקות
את המדריך של נטקאר. קורה. במדריך שבאתר, אותו הקים וערך טל, היתה
בראשית דרכו עמודה אחרונה זהה לזו שבנטקאר: דירוג. ואולם העמודה
נשארה ריקה – ונעלמה יום בהיר אחד מאתר "מוטוקאר" מבלי שזכתה
להתממש.
משם, הדרך לעסק של פרומצ'נקו כבר היתה טבעית. ב"אוטו" כותב טל על
מכוניות, כשבמקביל הוא משבח אותן ככרוז בתערוכת רכב – תמורת תשלום
אישי ישיר מהיבואנים. בושה? טל איבד אותה מזמן. הליכתו אצל בטאון הימין
"מקור ראשון" אינה אלא ציון דרך נוסף בקריירה מעוררת הרחמים. מאז נקלע
למצוקה כספית קשה החליט האופנוען שהפך לנהג, שהקוראים באים אצלו רק
במקום השני, אחרי טל שביט.
ומה חושב טל שביט על המגזין בו הוא מתפרנס? הנה:
'אוטו' של היום הוא עיתון שונה, בהגדרה ומרצון. אני, שאיני מתעניין במיוחד
במכוניות למעט מסוג מאוד מסויים, ולמעט מה שאני נדרש לו במסגרת עבודתי
ומקצועי, בוודאי לא הייתי קורא את 'אוטו' כקורא מן המניין... כשם שלא הייתי
קורא את 'הגה' או 'מכוניות' ...
פעם, טל שביט בא מאהבה.
_____________________
הלל פוסק: 'חלק מכם יודע מדוע אני לא באוטו'
כמו פלרמן, גם פוסק הגיע לכס העורך משורות "מוטו" – לא לפני ששימש
תקופה נמהרת בפרסומונים של העורך-הנמלט אדוארד אטלר.
כשאברהם פורת נהרג, פרסם פוסק ב- YNET מאמר הספד נרגש:
"מצער אותי לדעת שכמעט ולא נותרו בינינו אנשים כמו פורת. ובעצם, מצער
אותי עוד יותר שלא הספקתי לומר לו את זה" ...
לא הספיק לומר לו, המסכן. שעה קלה לאחר פרסום דמעות התנין התקשרה
אלי יחצנית ותיקה בתחום הרכב. מה אתה אומר על החצוף הזה, היא
התייפחה. שנינו ידענו מדוע "לא הספיק" פוסק לומר לפורת איזשהו דבר:
פורת לא היה מוכן לדבר איתו. שקרן פאתולוגי, הוא כינה את פוסק, בעת
שהסביר לי את הנסיבות שהביאו לריב ביניהם. ופורת לא היה אדם מהיר
חימה. רק כשראיתי את "עורך ערוץ הרכב" מתחזה לדביל מוחלט, בסיומה של
עסקת טיעון אגואיסטית ופחדנית, הבנתי עד כמה היה פורת מתון בתיאור
האיש.
___________________
ואולי בכלל מדובר בצדיק גמור. תראו בעצמכם, הנה מה שכתב פוסק על עצמו,
פעמיים:
"ערכתי את 'אוטו' במשך שנה וממנו נפרדתי בין היתר מסיבות דומות לאלה
של רוני אהרנוביץ" (במכתב לבעל טור ב- YNET , מיום 24 מאי 2001).
"אני מניח שחלק מכם לפחות יודע בדיוק מהיכן הגעתי ל- YNET , מה היה
תפקידי הקודם, ואילו חלק מסויים יודע גם מדוע אני לא שם" (הודעה בפורום
הרכב של YNET , מיום 9 בדצמבר 2001).
האם מר פוסק מרמז שהוא עזב את "אוטו" על רקע של אתיקה מקצועית?
נדמה לי שזה מה שהוא מנסה לעשות, לטעון שנהג כפי שאני נהגתי לפניו.
ואולם, אם אלה פני הדברים, הוא לא יכול ליהנות מזכות השתיקה: חובה עליו
לפרט את העובדות לאשורן ולהסביר לקוראיו מדוע בדיוק עזב את העיתון
שלהם - גם משום החובה שיש לו כלפיהם וגם כדי להזהיר מולכי שולל
פוטנציאליים.
כל עוד בחר בזכות השתיקה, אין הוא יכול להתהדר בנוצות האתיקה
העיתונאית.
השתיקה הרועמת של פוסק, וסמיכות הזמנים בין עזיבת משפחת פרומצ'נקו
להצטרפות לחיק "ידיעות אחרונות" , יוצרות חוסר נוחות מסויים באשר למניע
האמיתי להיפרדות. עושה מעשה כזמרי ודורש שכר כפנחס?
___________________
פלרמן, שביט, פוסק. כולם הלכו אצל פרומצ'נקו, כולם היו עורכיו. עכשיו אתם
יודעים עליהם קצת יותר – ויודעים איך לקרוא אותם.
__________________________
נטקאר בפייסבוק