מבחנים

אירופה נגד אמריקה. פורד מציעה שתי גישות
שונות למכונית ספורטיבית. מנוע אטמוספרי או
טורבו? הנעה קדמית או אחורית? עימות מסקרן

- אנדרו פרנקל / תצלומים: מקס אדלסטון -

אני מודה, שלרגע תהיתי מה לעזאזל אני מחפש שם, מנסה להיצמד לאחוריה של 
קופה 5.0 ליטר V8 ליד ההגה של הצ'בק עם מחצית מספר הצילינדרים ופחות מחצי 
נפח המנוע. ואז נזכרתי: זה פשוט מעניין. היה ברור שהפורד פוקוס ST שלי לא תצליח 
להישאר צמודה לפורד מוסטנג בוליט המפלצתית, וגם לא הייתי אמור לצפות לזה: 
האחות האמריקאית חזקה יותר ב-60 אחוז ועולה פי אחת-וחצי. כמובן שזה לא מבחן 
השוואתי צרכני, אבל העימות עדיין היה מסקרן. 



מסקרן כי לפורד, היצרן שהביא את המכונית להמונים לפני למעלה ממאה שנה, יש 
מסורת ללא תחרות של מכוניות עממיות מהנות. במקרה של המוסטנג, שהשושלת 
שלה נולדה ב-1964, היא ייסדה תת-ז'אנר מבוסס, בו היא נותרה אמת המידה. 
שורשיה של הפוקוס פחות מוגדרים; יש מי שיסתפקו בדגם עצמו, שהדור הראשון שלו 
ראה אור ב-1998, יש מי שיילכו לאסקורט XR3 לפני 40 שנה, יש מי שירחיקו 
לאסקורט מכסיקו מ-1967 ויש מי שלעולם לא ישכחו את קורטינה לוטוס הנהדרת 
מהתחלת הסיקסטיז.

פורד תמיד נהגו לייצר שתי דרכים שונות לגמרי עם מטרה משותפת: לבדר את הנהג. 
השאלה העומדת היום על הפרק היא, עד כמה יכולה הצ'בק מיומנת להשתוות לקופה 
ספורטיבית ייעודית? או שהמוסטנג היא בליגה אחרת לגמרי ופער הביצועים ביניהן כה 
גדול עד שהקופה החטובה היא ממש מציאה?



על הנייר, הפוקוס לא נראית טוב. למרות שזה מאוד מצער, לא משווק היום בבריטניה 
עוד דגם בתצורה הקלאסית של המוסטנג: מנוע קדמי, 8V אטמוספרי, הנעה אחורית 
וגיר ידני – בדיוק כמו המוסטנג המקורית לפני 56 שנה. גם לפוקוס יש למעשה מנוע 
של מוסטנג, אבל זה 2.3 ליטר עצוב שהס מלהזכירו בחוגים ההולכים ומצטמצמים של 
טהרנים עקשנים, שטוענים בלהט ש"אין תחליף לנפח". אמנם גם לפוקוס יש גיר ידני 
(תודה לאל), אבל זה מעביר את הכוח למקום הלא נכון: קדימה. כשנוהגים במוסטנג 
עם המנוע הזה, לא מפסיקים לקלל שזה לא 8V; האם כשנוהגים בפוקוס לא מפסיקים 
להתפלל שזו תהיה מוסטנג?

אולי זה הגיון מעוות, או לפחות מלאכותי, אבל די בחשיפה קצרה לבוליט כדי לחזק 
אותו. אין לי כוונה להרחיב על שדרוג גירסת בוליט כי זו אינה מהדורה חדשה והסיפור 
כאן הוא של קרב בין שתי תפיסות ולא מבחן השוואתי בין שתי מכוניות. די לומר, שאם 
אתם רוצים מוסטנג לנהיגה אז היום הבוליט המתוגברת – מנוע, מיתלים ובלמים – 
היא האחת. הבוליט נראית, נשמעת ונוסעת טוב יותר מהמוסטנג GT הסטנדרטית.



למען האמת, היא הצליחה להפתיע אותי, בזכות משככי זעזועים אופציונליים, 
שהעלימו את התנודות המגושמות אשר מאפיינות את תנועתה של המוסטנג הרגילה 
על כביש משובש. עם מערכת השיכוך הזאת, נוחות הנסיעה ממש טובה. לנהוג בה 
מהר היא חוויה די מוזרה, מפני שכולנו כבר שכחנו איך זה מנוע אטמוספרי חזק. לא 
הרבה קורה עד 3500 טורים. רק כשמגיעים לשיא המומנט, כ-1000 סל"ד גבוה יותר, 
הפורד ממריאה. ואז היא מתחילה לממש את ההבטחה שבמראה שלה: אלה ביצועים 
אדירים, עתירי דחף, כאלה שגורמים לכם לסלוח על שהטורים צונחים לאט מדי בין 
ההילוכים, נותנים לכם שהות לטפל בזהירות במוט הידני הכבד.

שלא תהיה לכם טעות; למרות שבאמריקה אתם יכולים לרכוש מוסטנג GT5000 
סופרצ'ארג'ר עם 760 כ"ס, הבוליט היא עדיין "מכונית שרירים" אמריקאית ראויה, 
שהמהלומה הממתינה מתחת למכסה המנוע מקיימת את ההבטחה הראשונית. 
יש לה גם יכולת אחיזה מפתיעה. כשאתם יושבים שם בלב הרעם, מנחים את 
החתיכה האותנטית של מוטוריקה אמריקנה דרך הכבישים השוממים של וולס, 
המכונית האחרונה בעולם שתצפו ממנה לאתגר את המוסטנג היא ההצ'בק הכתומה, 
שבחוצפתה מתבייתת על צינורות המפלט העבים של האמריקאית.



אז מחליפים מקומות ומכוניות. עכשיו תורכם לנהוג בפוקוס כשהמוסטנג רודפת. איזה 
שינוי. בעוד שבאמריקאית אתם יושבים נמוך ומוטים לאחור, בוחנים את המחוונים 
המסמאים אותכם עם עודף מידע טכני, המכונית האירופאית מציעה תא נוסעים די 
מרושל אפילו במונחים של הצ'בק עממית הזולה בארבעים אחוז מהסופר-קופה מאותו 
בית. הוא נותן תחושה פחות מוצקה ובניגוד למוסטנג הישיבה בו גבוהה וזקופה. 
המנוע ניער לחיים בנחרה עמומה – מעורר געגועים לסאונד ארבעת הקאמשפטים של 
ה-V8.

משלבים לראשון ויוצאים לדרך. ההרגשה משתפרת. בעוד שה-ST מאיצה פחות חזק, 
הפער פחות גדול מהצפוי, משתי סיבות. ראשית, מאחר שזו הנעה קדמית נתון 
התאוצה למאה של 5.7 שניות מטעה בגלל שלפחות בחצי מהפרש הזמן המשיכה 
מוגבלת. עם כושר משיכה דומה לזה של הבוליט, מותר היה לצפות לזמן של 5.4 
שניות, בקושי חצי שניה לאט יותר מאחותה לסמל.



מדוע הבדל כה זעום כשיש הבדל כה גדול בהספק, 460 מול 280 כ"ס? משקל 
ומומנט. הפוקוס קלה ב-350 קילו תמימים מהמוסטנג ופירוש הדבר שיחס 
משקל/מומנט בפוקוס – נתון שלא נהוג לפרסם אך נותן את המדד הטוב ביותר ליכולת 
התאוצה המעשית – הוא 33.3 קילו/קג"מ, שאינו כה שונה מ-32.3 קילו/קג"מ 
במוסטנג. ובעוד שהפוקוס מספקת את מלוא המומנט ב-3000 סל"ד – בול באמצע 
טווח הטורים – המוסטנג דורשת 50 אחוז יותר טורים לפני שהיא מספקת את מלוא 
התוצרת.

ההשלכות הרבה יותר גדולות מזה. הבוליט היא מכונית אטמוספרית נהדרת ומאוזנת 
מבחינה דינמית, אם אתם מקפידים על סגנון נהיגה בוגר. ואולם, אם תתחיל להתפרע 
היא תתנגד. החרטום נעשה קצת מעורפל ותתחילו למצוא את עצמכם מבצעים 
תיקונים תכופים, לא בגלל שהיא מחליקה אלא בגלל שהיא פשוט לא מצייתת להגה. 
מעבר לנקודה מסויימת, ככל שאתם לוחצים יותר אתם נעשים יותר מודעים למיגבלות.

ה-ST היא בדיוק ההיפך. בתחום הבטוח על הכביש הציבורי, היא לא מפסיקה 
להשתפר. המנוע מתאים היטב למכונית הזאת. הוא פולט נהמה בטורים גבוהים, מה 
שגורם לכם לתהות אם אין לו חמישה ולא ארבעה צילינדרים. עקומת המומנט העבה 
ויחסי ההעברה הקרובים בגיר מונעים גלישה מתחת לשיא הכוח, בעוד שיכולת 
התיאום, שמירת הקצב והדיוק הם בליגה אחרת לעומת מה שמציע האח הגדול מעברו 
השני של האטלנטי. 



אני מעדיף לנסוע במוסטנג הרועמת אל הכביש המפותל הזה בוולס. יש בזה מידה 
מסויימת של כיף, אבל היא לא דורשת נהג תובעני. ואולם, ברגע שאני מגיע אל הכביש 
הזה, אני מעדיף את הפוקוס ללא היסוס. למרות המחסור בכוח ובצילינדרים, שורשיה 
הצנועים והעובדה שהיא מושכת ולא דוחפת אותכם ממקום למקום, היא פשוט מכונית 
טובה יותר לנהיגה. יותר הדוקה, יותר מגיבה, יותר מהנה. חובבי ספיד-בכביש-ישר 
לעולם לא יעמדו בפני הפיתוי של V8, ואין לי שום בעיה עם זה, אבל אותי תמיד עניין 
יותר הניהוג של מכונית, מפני ששם אתה, הנהג, נעשה מעורב. 

שני הפורדים הביצועיסטים האלה נוצרו עבור אנשים שונים ומסיבות שונות, וזה בדיוק 
המקרה בו לגיטימי לא להכריז על מנצחת. אבל אני לא משתמש בתירוץ הזה. אהבתי 
את שתי המכוניות, אבל כמכונת נהיגה טהורה ההצ'בק הנעה קדמית הקומפקטית 
גוברת על ההנעה האחורית של מכונית השרירים. זו אינה הכרעה בנוק-אאוט, אבל 
עדיין נצחון ראוי ומכריע.



                                            מבחנים קשורים

     
           פורד מוסטנג V8                               פוקוס ST - גולף GTI